בדמייך, חיי.
מטייל לי ליד ביתי, נושם את האוויר.
מתקרב לעץ הזית, בעל הפרי העשיר.
העץ הזקן, הישן, אותו טיפחתי משהייתי קטן.
העץ מילדותי. העץ, שאני כל כך אוהב.
אני מרגיש בידי את עליו הירוקים, את ענפיו המחודדים כחץ.
לפתע אני שומע קול קטן מצידי, זית נפל לו מהעץ.
ועוד זית.
אה רגע, עוד אחד.
בעצם יש פה כבר עשרות אם לא מאות זיתים מסביבי שנפלו מהעץ.
בכל פעם שאני עובר פה אני רואה את הזיתים שנפלו.
חלקם עוד נשארו קצת טריים, מרביתם כבר נתכלו.
אני מסתכל סביב ורואה את כל העלים שנשרו.
אני מסתכל סביב ורואה את הזיתים שאת התפקיד שלהם על העץ, כבר סיימו.
אני מתמקד במראה, מנתח את מה שאני רואה.
המון זיתים שבמקום להשאר יפים וגדולים על העץ, נופלים, נרקבים ומתכלים על האדמה שליד העיר.
כל מה שנשאר מהם אלה רק גרעינים המפוזרים סביב.
אך אני ממקד מבטי, מפנה אותו אל עבר האדמה הרטובה.
ואני רואה ניצנים חדשים, גרעינים שהפכו אט אט לשורשים, עלים וענפים. צמיחה חדשה.
אני שולח מבטי מעבר לאותו עץ ישן וזקן.
עיני רואות עוד המון עצים חדשים, מעין מטע שלם.
והנה עוד עץ, ועוד אחד. ועוד שורשים, ועוד ניצנים.
מטייל לי במדניתי, נושם את האוויר.
מהלך על אדמת ארצי, אותה מדינה בה נולדתי.
המדינה הזקנה, הישנה. למרות שבקושי עברו לה שבעים שנה.
אותה מדינה שבה גדלתי, אותה מדינה שאני כל כך אוהב.
אני מהלך על האבנים, הולך בדרכים של קוצים ודרדרים.
לפתע אני שומע בדמיוני קול קטן מצידי, טיפה נפלה לידי.
ועוד טיפה.
אה רגע, עוד אחת.
בעצם יש פה כבר עשרות אלפי טיפות שנפלו.
אני ממקד מבטי לאדמה, לשמוע או לראות את הטיפה הקרובה.
אבל אני רואה שזו לא סתם טיפה, זו טיפה אדומה. טיפה של דם.
ועוד טיפה שנופלת, ועוד טיפה, ועוד אחת ועוד אחת, וזה לא מפסיק.
האדמה מוזילה ממנה את כל אותן טיפות, טיפות אדומות. טיפות של דם.
אני מתמקד במראה, מנתח את מה שאני רואה.
אותן טיפות שנפלו והתבוססו באדמה, במקום להישאר בגוף של עמנו, נופלים ונספגים באדמה.
וביחד עם טיפות הדם הנוטפות, זולגות לי גם טיפות מהפנים, דמעות של בכי.
בכי על כל אותן טיפות שיצאו מהמלחמה, מההגנה, מהשבי.
אך אני מפנה מבטי, אל עבר האדמה הרטובה.
אל עבר האדמה, הבנויה.
אני רואה לפתע את השדות החקלאיים הפורחים לפני. את מסלולי הטיול עם הנוף של הארץ היפה.
אני רואה את הבתים עם הילדים שמשחקים להם בחצר בשלווה.
אני רואה את עצמי, מתהלך לי בחופשיות בארץ הבטוחה.
הרוח המנשבת מגיעה, ואיתה גם ההבנה.
ההבנה על משמעותם של כל הזיתים שנמעכו, על משמעותן של כל הטיפות מאותם חיילים שנפצעו ונהרגו.
ההבנה כי מלבד כל אותם זיתים שנפלו לפני שנקטפו, לא היו את כל אותם שורשים, ניצנים חדשים והעצים בצדדים.
ההבנה כי מלבד אותן טיפות אדומות, אותם גיבורים שנפלו בטרם עת, לא היו לנו ארץ ואדמה לדרוך עליהן זקופים.
אז לא, הזיתים האלו שנפלו, הם לא סתם זבל.
והטיפות האלו, הן לא סתם כמו איזה גשם.
אלו, הן הבסיס שלנו פה.
הן אותו גורם ואותה סיבה לזה שיש לי את היכולת ללכת ולגדול בארצי. הסיבה לאפשרות שלי לצחוק, לשמוח, לחייך.
הן הגורם שלי לחיות.
כי כל מה שמחזיק את הארץ הזאת, זה מאותן טיפות.
כל מה שגדל וצומח פה, מושקה על ידי אותן טיפות אדומות.
אז כן, עכשיו אני מבין את משמעותן של אותם זיתים.
אז כן, עכשיו אני מבין את משמעותן של אותן טיפות.
ואני מוכיר כל טיפה וטיפה. מוכיר את כל מה הדרך שהיא עברה. מוכיר ומצדיעה לכל הגיבורים שמסרו את הטיפות האלה ברצונם, או שלא ברצונם.
כי רק בזכות אותן טיפות, עם ישראל חי.
שלכם, שובאל.
