מורשת

10:00 בבוקר. יום שני האחרון. צפירה. יום השואה.

אני, שובאל גולדמן, נין של שורדת שואה.

סבתא רבה שלי, סבתא חנה שתזכה לחיים ארוכים, שרדה את שואת יהודי הונגריה.

כמעט כל מי שהכירה נרצח בידי הנאצים הארורים.

בזמן הצפירה עולות בי מחשבות. אני תוהה לעצמי, עם אותה שאלה כל שנה, מחדש:

על מה אני צריך לחשוב עכשיו? 

מתוך התהיות וזרימת המחשבות, אני שם את מחשבותיי על כל אותם כמעט 7 מיליון יהודים שנרצחו בשואה. 

וחושב:

על מה הם היו רוצים שאחשוב עכשיו? 

התשובה שהגיעה- הםרוצים שאחשוב על המורשת שהם השאירו. אילו ערכים, אילו אידיאלים היו להם והם רצו שימשיכו. 

סבתא חנה, הגיבורה של המשפחה הנחילה פה מורשת. מורשת של זיקה ואהבה בלתי מנוצחת לארץ ישראל. מורשת של משפחה יהודית. משפחה שמחה, אוהבת ואופטימית. 

היא הכי שמחה בעולם לראות את כל הנינים ואף החימשים שלה, כאן, בארץ ישראל. הפרחת השממה, לחימה בצבא ההגנה לישראל, חסד ונתינה בשגרת היום יום.

כל אלו- זאת המורשת שהיא רוצה להנחיל לנו..

בשבוע הקרוב יתקיים יום העצמאות. גם שם, המסר דומה.

חיילים גיבורים ואמיצים, שמסרו את נפשם למען העם והארץ והשאירו לנו מורשת.

מורשת של הקרבה, של נועזות, של מנהיגות. ערכים של עם ישראל, של ארץ ישראל.

מיד אחרי יום הזיכרון אנו עוברים ליום העצמאות. יום של שמחה עצומה. אם זאת אנו שמחים על הזכות. הזכות להמשיך את המורשת שהנחילו לנו הדורות הקודמים שנפלו על היותם יהודים, על היותם מגיני ומיישבי הארץ.

יום העצמאות- יום של גאווה. 

גאווה שניתנה לנו הזכות שהיא חובה להמשיך את פיתוחה של הארץ היפיפייה שלנו. אנו זוכים להמשיך במסע הקמת המדינה הצעירה שלנו, מסע שעוד ממשיך.

מאחל לכולנו שנתחבר לחודש הקרוב, חודש הלאומיות, ונהיה ראויים להמשיך את המורשת שהנחילו לנו, שובאל.