עצבות שמביאה לשמחה

משנכנס אב- ממעטים בשמחה

חודש אב הוא חודש עצוב, חודש קשה.

הימים בין א' אב ל-ט' אב מכונים 'תשעת הימים'.

ימים בהם נוהגים בקהילות ישראל מנהגי אבלות שונים: לא להסתפר, לא לכבס, לא לאכול בשר, לא לשמוע שירים משמחים ועוד.

המשותף בין המנהגים הוא מיעוט בשמחה.

התקופה הזו, היא התקופה הקשה ביותר בהיסטוריה היהודית.

הזמן בו קרו מספר דברים קשים לעם היהודי, והקשים מכולם: חורבן שני בתי המקדש ויציאה לגלות של למעלה מ2,000 שנה.

העצבות מחברת לעבר וגורמת לנו ללמוד לקחים להווה ולעתיד

ע"י שאנחנו מתמקדים בעצב, לא שוכחים את טעויות העבר ומבכים את השברים של העם שלנו, אנחנו יודעים לחיות בתיקון.

אדם שלא עצוב על השברים מהעבר שלו, הוא פותח לעצמו פתח לעצבות גדולה יותר משום שהוא לא יודע ללמוד מהטעויות. או לחילופין, משאיר לעצמו פצע פתוח שלא יעלם לבד.

אך מה קורה לאחר העצבות?

כאשר ילד קטן נופל הוא מתחיל לבכות בקולי קולות. ברגע שמציעים לו סוכריה- ישר הוא משתתק, והמכה שקיבל נדמה שלא הייתה.

לילד קטן עוד אין את המיגבלה של להתקע בעבר, להשאר מאחור- לשקוע בעצב.

הוא עובר הלאה, לא זוכר בכלל שנפל.

אנו מוכרחים לזכור שמיד אחרי קושי, מיד אחרי העצבות- מוכרחים לקום. מוכרחים להמשיך הלאה בחיים. מוכרחים להיות בשמחה. 

אם אדם לוקח את הקשיים שלו ויודע להיבנות מהם- הקשיים נהפכים לו לשמחה משום שהוא מקבל מקפצה לגדול.

אחרי תשעה באב, היום העצוב בשעה, מגיע ט"ו באב. חג האהבה. חג של אושר ושמחה.

צריך לזכור שהמצב האידיאלי הוא להיות בשמחה.

שמחה אמיתית היא זו שמגיעה על אף הקושי, על אף המשבר.

למעלה מ-300 ימים שאנו נמצאים במלחמה קשה. בשביל לנצח אותה אסור לנו לשקוע באבל, אלא להתמקד בשמחה. להלחם עם הרוח.

שנזכה לצאת מתוך כל כאב, קושי ומשבר- לשמחה גדולה.

שהשמחה תוביל אותנו לא רק במלחמתנו כעם, אלא במלחמות האישיות של כל אחד ואחת בחיים 

הפרטיים שלהם!

 שלכם, שובאל