מלחמת הנתינה

השבוע ציינו את יום ירושלים, ו- 55 שנה למלחמת ששת הימים.

את מלחמת ששת הימים אנחנו רואים היום בתור משהו משמח, ידיעה של ניצחון וגאווה לצבא ולמדינה שלנו.

במלחמת ששת הימים מדינת ישראל נלחמה במספר מדינות ערב, מול צבאות סדירים, כשהיא לבדה וקיימת אפילו לא עשרים שנה.

אחרי המלחמה שטחה של מדינת ישראל הוכפל פי שלושה, חילות האוויר של מדינות האויב הושמדו כמעט לגמרי, וישראל יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית.

אבל זה מה שאנחנו רואים היום. מה היה לפני המלחמה?

בימים שלפני המלחמה היה פחד משתק בכל הארץ. כולם היו בטוחים שאנחנו

עומדים להפסיד במלחמה הזאת ולא ישאר כלום מהמדינה. כל גן סאקר ופארקים נוסיף בארץ- הוכשרו לביתי קברות המוניים.

כולם ידעו שאין לנו סיכוי. שלא ישאר ממנו כלום. המוטו שהסתובב היה שהאחרון שיוצא מהארץ לא ישכח לכבות את האור.

אז מה גרם לזה שניצחנו במלחמה? איך יצא שהפכנו ככה את המאזניים?

הסוד בהצלחה במלחמה היה טמון בכל אחד ואחת שהיה בארץ באותה תקופה.

לכל אחד היה את העיסוקים והצרכים שלו. כל אחד היה לו בית לדאוג לו, את הפרנסה שלו, את הצרות שלו.

אבל לפני המלחמה הם הבינו את הסוד. הם הבינו שבשביל לנצח, כל אחד צריך לשים רגע את הצרכים של עצמו בצד, וכרגע לתרום לטובת הכלל. כל אחד נתן במידה שונה, אבל כמה שהוא מסוגל. 

וכך, כשכל אחד יודע לפנות מהזמן שלו ולא לוותר לטובת הכלל, הם הפכו את המציאות מעתיד שחור, להווה ועבר ורודים.

אני מאמין שהסוד הזה להצלחה נמצא בכל תחום בחיים שלנו.

אנחנו רק צריכים לדעת לשלב בין הדברים ולתת מעצמינו למדינה, למשפחה, לחברים ולסביבה ונוכל לשנות את המציאות להרבה יותר טובה.

גם בתקופה הזאת, שלכולנו יש עומס בלימודים של סוף השנה, כשכולנו מחכים כבר לחופש הגדול עם כל התכנונים להנות הכי הרבה- צריך לדעת להוסיף גם נתינה לאחר, נתינה לסביבה. 

למרות שזה קשה- אם אנחנו לא מתייאשים, לא מוותרים, ויודעים לפנות זמן גם בשביל נתינה עצמית, נוכל להמשיך לבנות עולם הרבה יותר טוב.

אני גאה בכל פעיל ופעילה שבכל התקופה האחרונה המשיכו לעשות טוב בתחום שלנו, ההתנדבות, ובזכותם אנחנו יוצרים סביבה הרבה יותר טובה. 

סומך על כל אחד ואחת שידעו לפנות מהזמן, וימשיכו בעשיה המשמעותית, שובאל.